Plough Logo

a city street

הסיבה שאני עדיין בחיים

מאת יוהאן כריסטוף ארנולד

ספר אלקטרוני זה זמין גם ב English

0 תגובות
0 תגובות
0 תגובות
    שלח תגובה

פעם לפני שנים, האשים גארט (Hashim Garrett) נהג להסתובב ברחובות ברוקלין עם כנופיית רחוב – ואקדח טעון. היום הוא מרצה ידוע, הנואם בפני בני נוער בבתי ספר ברחבי ארה"ב, ובעליה של חברת ייעוץ בשם "חכמת חיים והבנה".

כתוצאה מפציעה שסבל במהלך תקרית ירי, כשהיה בן חמש-עשרה, הוא משותק כמעט לחלוטין מהמותניים ומטה, ומסוגל בקושי רב ללכת בעזרת שני קביים. למרות מה שאפשר היה לחשוב, הוא אומר שכיום הוא רואה את יום הפציעה, לא כיום רע, אלא כ"אחד הימים הטובים ביותר בחיי, מכיוון שהמקרה עזר לי לראות דברים בבהירות ונתן לי אחיזה חדשה בחיים.” לאחדים מאיתנו גישה כזו עשויה להראות בלתי נתפשת. אך עבור האשים יש לה הסבר פשוט – ושכולו סובב סביב סליחה.

גדלתי בברוקלין וביליתי זמן רב בהסתובבות ברחובות. רוב חברי היו נערים מבוגרים ממני שלימודים לא נחשבו בעיניהם, ולא לקח זמן רב לפני שהתחלתי לבחור בדרך הרעה. באותו זמן לא קראתי לה כך, כמובן, שכן באותו שלב הייתי מוקסם מכל הדברים שאותם נערים חשבו ועשו. הם לא הלכו לבית-ספר. היו להם הרבה חברות. הם עשו רושם שהם אלו שקובעים את הכללים. אהבתי את זה. אמי אמרה לי תמיד שלא כדאי לי להתחבר אם אותם נערים, אבל אני הייתי בן חמש-עשרה, לא נזקקתי עוד לעצות שלה, ידעתי הכל טוב יותר. הייתי אומר לה, “שמעתי אותך, אמא", אך עדיין לא היה לי אכפת.
הדבר הבא שקרה הוא שבין "חברי" וביני התעוררו חילוקי דעות. כשהתחלתי להסתובב איתם, הייתי עושה כל מה שאמרו לי לעשות. אם הם היו שולחים אותי להכות מישהו, הייתי רץ לבצע את הפקודה. רציתי להראות להם כמה אומץ יש לי. עשיתי עוד הרבה דברים רעים. אך עם הזמן שעבר, הדרישות שלהם הפכו גרועות יותר, ואני התמרדתי "אני לא עושה את זה.” אז התחלנו להתנגש חזיתית. “חברים" מסוימים אוהבים אותך רק כל זמן שאתה עושה מה שהם אומרים לך לעשות.
הם תמיד אמרו לי שאנחנו צריכים לשאת נשק "ליתר בטחון". הרעיון היה שאם אתה נקלע לצרה, תהיה לך הגנה. יום אחד – זה היה ה->7 במאי 1990 – הלכנו לחנות הפינתית והייתה לי הרגשה מוזרה. פתאום הבחור שהלך לידי צעק, “תזהר! רוץ!” רצתי והמשכתי לרוץ, אבל אז הסתובבתי וראיתי נער עם תת-מקלע (הסתבר שזו הייתה טק-9). המכנסיים שלי עשו תנועה מוזרה, ומשהו הכה בי חזק מאחור.
לא הבנתי באותו רגע, אבל התנועה של המכנסיים הייתה קליע שעבר דרך הרגל שלי, והכאב בגבי היה עוד אחד.
נפלתי ארצה וכשניסיתי לזוז, לא יכולתי. לא יכולתי אפילו להרגיש את הרגליים שלי. הייתי לגמרי לבד. כל החברים שלי נמלטו על נפשם. עצמתי את עיני, הייתי מבוהל לחלוטין. הייתי בטוח שהנער עם המקלע מתקרב כדי להרוג אותי. אז פקחתי את עיני והוא כבר לא היה שם.

מלבד שני הקליעים שהאשים הרגיש, היו עוד ארבעה: בסך הכל, שישה קליעים עברו דרכו, כשהם משאירים שניים-עשר פצעים של כניסה ויציאה.

בעוד אני שוכב על הארץ, מדמם למוות ומסתכל אל השמיים, קראתי בקול "אלוהים, בבקשה אל תתן לי למות.” יכולתי להרגיש בלבי שהוא שמע את תפילתי, הייתי משוכנע בזאת. המילים רק יצאו מפי והעולם עבר אתחול, כמו כבה ונדלק מחדש. כשאני אומר "אתחול" אני מתכוון שעד אותו רגע הייתי כל כך מפוחד שלבי דפק בחוזקה. ברגע שביטאתי את המילים הללו, לא יכולתי אפילו לזכור את הפחד שלי. הכל השתנה. לפתע הייתי רגוע. כאדם מאמין, היום אני יודע למה: כשאתה קורא לבורא העולם, שלום ושלווה שורים עליך.
אז משום מקום, מישהו הניח ז'קט תחת ראשי, ושניים מחברי היו שם, מתווכחים בינהם האם לנסות ולהזיז אותי. אמרתי להם לנסות, והם התחילו למשוך אותי כלפי מעלה. ברגע שהם עשו זאת, הורגש שמשהו יוצא ממקומו, אז הם הניחו אותי שוב על הארץ...

מה שהאשים הרגיש, היה מן הסתם, אחת החוליות בגב התחתון שלו. בכל מקרה, הוא נותר משותק מהמותניים ומטה. הוא בילה את רוב אותה שנה בבית חולים בעיר ניו-יורק, במחשבות על איך להתנקם בתוקף ובסלסול של שערו (הוא לא הסתפר מאז יום התקרית וגידל ראסטות כמזכרת לאותו יום):

מחשבות הנקם אכלו אותי מבפנים. כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה, “רק חכה עד שאני אחלים, חכה עד שאני אשוב ואראה את הילד הזה.” כשבאו החוקרים לראות אותי בבית החולים ואמרו לי שהם יודעים מי ירה בי, עניתי להם, “זה לא הוא, שחררו אותו,” מכיוון שרציתי להתנקם בו בעצמי. הם אמרו, “מה אתה אומר? אנחנו יודעים שזה הוא.” הם לא רצו שאני אקח את החוק לידי. ניסיתי להרגיע אותם. שיקרתי, “אל תדאגו, אני לא אעשה שום דבר.”
הימים הצטברו לשבועות, וכעסי גבר. בכיתי. לא יכולתי לישון. לא היה לי חשק לאכול. סרבתי לקחת את התרופות שלי. כל מה שרציתי היה להשתקם מספיק כדי לצאת ולהרוג את הילד הזה שירה בי. אפילו לא הכרתי אותו, אבל השאלה למה הוא ירה בי, הוציאה אותי מדעתי. (בסוף התברר לי: הוא ירה בי כי החברים שלי הכינו לי מלכודת. מה שקרה הוא שלא הסתדרנו בינינו. הם ראו בי אחד משלהם רק כל זמן שהייתי מוכן לעשות דברים טפשיים יחד איתם.)
עם חלוף הזמן, התחלתי לחשוב אחרת. אמרתי לעצמי, “אם אתנקם בו, אלוהים יגרום לי לעבור דברים שאני יכול רק לדמיין.” התחלתי להרגיש שאלוהים מנסה ללמד אותי שיעור חשוב מאד, שכדאי לי לקחת אותו ברצינות. ההיגיון אמר לי גם שאם אגרום נזק לצעיר הזה, משהו רע יחזור אלי. מה שלא הזכרתי הוא, ששישה חודשים לפני התקרית, אני יריתי בילד אחר, ללא סיבה, רק מפני שאחד החברים אמר לי לירות בו ואני רציתי להוכיח כמה אני קשוח. חצי שנה לאחר מכן אני נורתי על ידי מישהו רק מפני שהחבר שלו אמר לו לעשות את זה. כל מה שאתה מכניס לעולם – כל מה שאתה עושה – תמיד יחזור אליך. כך חייב להיות. זו רק שאלה של זמן.
קשה לי עדיין לתאר את המסע שלי דרך כל זה. איך אתה יכול להסביר למישהו מה זה להיות לגמרי חסר ישע? איך אתה מרגיש כבן חמש-עשרה כשאתה צריך עזרה כדי ללכת לשירותים? שלעולם לא תוכל ללכת בכוחות עצמך, לא חשוב כמה פעמים תגיד למישהו שאתה מצטער על ההחלטות השגויות שעשית? זה כמעט בלתי אפשרי לבטא את הכאב שחוויתי באותו זמן, ואני לא מדבר רק על הכאב הפיסי. זה היה שם ללא ספק, אבל הבלבול, הסבל הנפשי, הכאב הפנימי – שום דבר לא היה יכול להכין אותי לקראת זה. כאבתי מבפנים. זה היה גיהינום ולא הייתה דרך לערער, שום דרך לעקוף אותו. הייתי תקוע עם ההשלכות של הבחירות שלי לכל החיים.
בסופו של דבר, החלטתי לסלוח. הרגשתי שאלוהים הציל את חיי למטרה מסוימת, ושעדיף לי למלא את התכלית הזאת. עדיין לא ידעתי מה היא בדיוק, אבל הייתה לי הרגשה שלאלוהים יש תכנית מיוחדת עבורי. ידעתי שלא אוכל לצאת חזרה לרחובות ולפגוע במישהו. השארתי מאחורי את צורת המחשבה הזו, ואת אורח החיים שהולך איתה: עין תחת עין, והזרם התמידי של מכות קטנות (וגדולות).
הגעתי למסקנה שעלי לשחרר ולהפסיק לשנוא. התחלתי להבין שהזמן שלנו על פני האדמה, הוא זמן שאול, והחלטתי שכאשר יגיע זמנה של רוחי לעזוב את כלי הקיבול הזה, על מעשי הטובים לשקול יותר ממעשי הרעים. למדתי גם כן שאם יש סליחה בלבך, יתכן ויקרו לך דברים רעים, אך כמו כל דבר רע, הם עשויים להיות ברכות נסתרות.
לא רק לילד שירה בי הייתי צריך לסלוח. היו גם ה"חברים" שלי – אותם נערים שסידרו אותי, שחיי נחשבו בעינהם לחסרי ערך. הייתי צריך לסלוח גם להם. כמו כן הייתי צריך לסלוח לעצמי, ולבורא העולם, שכן בנקודה מסוימת הרגשתי, “אלוהים, הייתי איום ונורא – מדוע לא נתת לי פשוט למות, במקום להעביר אותי את כל זה.”
היה זה כאילו הייתה לי התגלות: משהו נגע בי כאשר שכבתי שם בבית החולים, והמסר שעלי לסלוח הגיע אלי. אם לא הייתי סולח, אינני בטוח שהייתי כאן היום. בוודאי לא הייתי נוסע ברחבי תבל, מדבר אל בני נוער על עשיית העולם למקום טוב יותר.

Hashim Garrett
Do you have a comment? Join the conversation. 0 תגובות
0 תגובות