Plough Logo

Morning over the bay

להיפגע ולא לנקום

מאת יוהאן כריסטוף ארנולד

0 תגובות
0 תגובות
0 תגובות
    שלח תגובה

להלן סיפור מתוך הספר "למה סליחה? - סיפורים של אנשים שסלחו תחת תנאים קשים מאוד ומצאו ריפוי לעצמם.

זהו סיפור על אדם נפצע קשה ומשותק, ואיך הוא מצא דרך להתגבר על תחושות נקם כלפי אלה אשר פגעו בו.

מועמד להיות שחקן כדורגל במועדון לייטון אוריינט(Leyton Orient) - אותו מועדון בו התחיל לשחק דיויד בקהאם(David Beckham) לפני שהוחתם במנצ'סטר יונייטד(Manchester United) . אך בעוד בקהאם המשיך להנות מתהילה בהגיעו לגיל שש-עשרה, גלן פילדר(Glenn Fielder) , הצעיר ממזרח לונדון, היה גם מחזיק בשיא כאלוף מרוצים וגם בינלאומית, פילדר, שגדל באותו רחוב ועדיין מקיים קשר הדוק עם כוכב העל, התעורר יום אחד וגילה שהוא משותק לתמיד.

היה זה בינואר 1987, הוזמנתי למסיבה במרכז קהילתי בצ'ינגפורד (Chingford). שמחתי על ההזמנה והמסיבה הייתה נהדרת. קצת לפני חצות יצאתי משם עם חבר ובדרך נתקלנו במריבה בה היו מעורבים שבעה או שמונה צעירים. פנינו הצידה והמשכנו ללכת - לא רצינו להתערב, אך לאחר שהתרחקנו כשלושים מטרים משם ראינו בחור ששכב בתעלה לצד הכביש, ואז עצרנו. הוא הוכה קשות. התכופפתי כדי להניח את המעיל שלי מתחת לראשו והחבר שהיה איתי רץ לבניין סמוך להזעיק אמבולנס.

בזמן שהמתנו לכוחות ההצלה, המריבה הפכה לקולנית יותר ויותר מאחורינו. ככל שהיא התקרבה אלינו, נדרכתי בחשש ונעמדתי על רגלי. כשהתרוממתי הרגשתי מכה קצרה וחדה בגב ואיבדתי את ההכרה. זו הייתה דקירת סכין, שנחתה בדיוק בין שתי השכמות שלי. סיפרו לי שאחרי הדקירה הכו אותי באכזריות ודרכו עלי שלושה או ארבעה בחורים, אך איני זוכר דבר מכל זה. כל מה שאני יודע הוא שכשהתעוררתי, מצאתי את עצמי שוכב במיטת בית חולים עם חוט שידרה פגוע. רק לאחר שבועיים או שלושה שבהם הייתי תחת השפעה של משככי כאבים, התחלתי לחזור לעצמי, ואז אבא שלי הסביר לי שאבלה את שארית חיי בכיסא גלגלים.

עולמי חרב עלי באותו רגע. הרגשתי כאילו לבי נקרע מתוכי. כדורגל היה הכל בשבילי, ועכשיו לא אוכל לשחק אף פעם. לא יכולתי לתאר לעצמי משהו גרוע יותר. כשהשתחררתי מבית החולים, אחד-עשר חודשים מאוחר יותר, הייתי עדיין באותו מצב. המחשבה על כדורגל עצמה הייתה הורסת אותי. קרעתי את התמונות של הקבוצה וזרקתי את המדליות. לא יכולתי להביא את עצמי לצפות במשחקים בטלוויזיה.

שישה צעירים נעצרו כחשודים במעורבות בתקיפתו של גלן. אחד מהם, נער בן שמונה-עשרה, נשפט לשש שנות מאסר, מהם ריצה בפועל ארבע. באופן לא מפתיע, גלן התמלא בזעם "שש שנים על תקיפה ללא סיבה? היכן הצדק בזה? העונש שלי הוא לכל החיים - נכות עולם. רציתי נקמה, והתשוקה לכך מילאה אותי במרירות". לאחר כמעט שנה, גלן חזר הביתה והתחיל במסע הארוך של הניסיון להרכיב משהו דומה לחיים נורמליים.

זה היה בית חולים טוב - סטוקס מנדוויל(Stokes Mandeville) - עם אחת ממחלקות השיקום הטובות ביותר באנגליה. הם עשו כמיטב יכולתם כדי להכין אותי לחיים כמשותק. אך אם לומר את האמת, הרגשתי כאילו שחיי נגמרו. בסופו של דבר, הצד החזק בטבע שלי התגבר. ניסיתי מספר עבודות. בהתחלה עבדתי כפקיד בשירות הציבורי, משהו שלא נהנתי ממנו. הייתי אדם של חוץ. אך איזו ברירה הייתה לי? אז עברתי לחברה של ציוד משרדי, בה עבדתי במכירות. באותו זמן פגשתי את אשתי, ג'ולי והקמנו בית.

במקביל לכל זה, הייתי צריך להתמודד עם מה שהמשיך לקרות בתוכי. זה ברור, אנשים שראו אותי ידעו מיד שאני נכה, ואם הם שאלו הייתי מסביר להם שזו הייתה דקירת סכין. אך מה שלא יכולתי לספר להם - מה שהם לא יכלו לראות - היה הכעס שבער בתוכי. התבשלתי בו במשך שנים. הייתי שוכב במיטה וזומם את מותו של התוקף, מפנטז על מה שהייתי עושה לו.

כל אותו זמן, אנשים היו אומרים דברים כמו, "זה כל כך לא צודק. אם הייתי במקומך, הייתי מפוצץ לו את הרגליים, בלה, בלה, בלה." הם חשבו שהם עוזרים לי בזה, אך בעצם, כל מה שהם עשו זה רק להחמיר את המצב, לשפוך דלק על מדורת הזעם שלי ולהלחיץ אותי עוד יותר. למרבה מזלי, משהו עצר אותי מלנקום. אני לא יודע מה זה היה, אך תודה לאל, זה עצר אותי. ועם הזמן הגעתי למצב שבו יכולתי להגיד לעצמי, "רק רגע, לפחות אתה עדיין חי. אתה נשוי לאישה יפיפייה, יש לך שני ילדים מקסימים. יש לך עבודה כעצמאי (אני נהג מונית ברכב מותאם להפעלה ידנית), בית משלך ואתה מצליח לשלם את כל החשבונות."

אני מניח שהצלחתי לראות שהחיים שלי מוצלחים יותר מהחיים של זה שתקף אותי. הגיע אלי די הרבה מידע עליו. כל החיים שלו הוא יצא ונכנס לכלא, השתמש בסמים והיו לו בעיות פסיכיאטריות. המשפחה שלו מתביישת בו. תסתכל עלי! מצאתי את עצמי חושב, "אם לא תצליח להיפטר מהכעס שלך מבפנים החוצה, לעולם לא תוכל להניח את זה מאחוריך ולהמשיך הלאה." אז החלטתי לנסות לסלוח.

אל תבין אותי לא נכון, זה לא משהו שקרה מהיום למחר, אני אדם מאד גאה. לעולם לא הייתי יכול לגשת אליו ברחוב ולהגיד לו "אני סולח לך." אבל אני מתחיל לסלוח לו, לאט, לאט. ובהדרגה - זו לא הייתה תוצאה מידית - הרגשתי הקלה. אפשר לומר שלאט, לאט אני נרפא.

לא מזמן התקשר אלי אחי הצעיר, דני(Danny), ואמר "גלן, יש לי חדשות בשבילך. הבחור הזה שתקף אותך? מצאו אותו מת. לכל אחד מגיע מה שמגיע לו, אה? אמרתי לו "אתה יודע מה, דני? אני לא מרגיש שום דבר. אני מרגיש ריק. אני בעצם מרחם על המשפחה שלו. אין בי יותר מרירות - המשכתי עם החיים שלי הלאה."

Glenn Fielder גלן פילדר
0 תגובות